בדיקת צואה מקיפה של מערכת העיכול (פנל בדיקות צואה – FDH- Panel)

רמה נמוכה של בקטריודיס בצואה מצביעה על ליקויים ביכולת ההתגוננות הפיזיולוגית של המעיים מפני התיישבות (קולוניזציה) פתוגנית ועל הפרעות באוכלוסיית החיידקים (פלורה) של המעיים. רמות נמוכות של פלורה ידידותית עלולות להוביל להיווצרות גומחה אקולוגית שעלולה להתמלא באוכלוסיות של חיידקים פתוגניים (מחוללי מחלות). בקטריודיס הוא מקור עיקרי לייצור אנרגיה עבור תאי המעי הגס, בשל תפקידם של אורגניזמים אלו בהתססה של סיבים תזונתיים ועמילנים הגורמת להיווצרותן של חומצות שומניות קצרות-שרשרת (Short-chain fatty acids ((SCFA). רמות נמוכות של בקטריודיס במעיים עלולות להפחית את זמינותן של חומצות ה- SCFA, המשמשות כמקור אנרגיה ישיר לתאים המרפדים את המעי (Colonic cells). גורמים ספציפיים לירידה ברמת הבקטריודיס וטיפול ספציפי להעלאת רמת הבקטריודיס במעיים אינם ידועים. על כן, על הרופא/המטפל לשלול סיבות אפשריות כגון שימוש באנטיביוטיקה, ולשפר את הסביבה הפנימית של המעי ואת מצב אוכלוסיית החיידקים במעיים באמצעות שינויים מותאמים בתזונה ותוספות של תכשירים פרוביוטיים המכילים זני חיידקים מועילים אחרים.

רמה נמוכה של ביפידובקטריה בצואה מצביעה על ליקויים ביכולת הפיזיולוגית של המעיים להתגונן מפני זיהומים, ועל חוסר איזון באוכלוסיית החיידקים (פלורה) של המעיים. כתוצאה מרמות נמוכות של חיידקים ידידותיים כגון ביפידובקטריה נוצרת גומחה אקולוגית שעלולה להתמלא באוכלוסיות של חיידקים פתוגניים (מחוללי מחלות). בנוסף, נפגעת היכולת להילחם בספרוגנים (בקטריות ופטריות שניזונים על תאים מתים ויוצרות רקב). גורמים אפשריים לירידה ברמת הביפידובקטריה: חוסרים תזונתיים - דיאטה הכוללת קמח לבן, סוכר לבן ומוצרים המומתקים בפחמימות פשוטות, במקום דיאטה הכוללת פחמימות מורכבות ואיכותיות; שימוש באנטיביוטיקה או בתרופות סינתטיות (כגון סמים/תרופות במרשם); ושגשוג של יוצרי רקב (פתוגנים). הטיפול: דיאטה עשירה בפחמימות מורכבות וסיבים תזונתיים ודלה בחלבונים ובשומנים לא רצויים, וכן צריכת מזון ותוספי מזון המעודדים צמיחה של פלורה ידידותית.

רמה נמוכה של לקטובצילוס בצואה מצביעה על ירידה ביכולת ההתגוננות של הריריות מפני זיהומים פתוגניים, במיוחד במעי הדק. הגומחה האקולוגית נפתחת ועלולה להתמלא במושבות של חיידקים לא רצויים. גורמים אפשריים: הפרעות של הריריות, הפרעות חיסוניות כגון אטופיק דרמטיטיס (Atopic dermatitis - אסתמה של העור), אלרגיות, לחצים סביבתיים, חוסרים תזונתיים (כגון מחסור בפחמימות מורכבות איכותיות), ושגשוג של ספרוגנים (חיידקים/פטריות יוצרי רקב הניזונים מתאים מתים). הטיפול מתמקד בגורמים, וכולל שחזור של שלמות הריריות, דיאטה מתאימה, ועידוד צמיחה של אוכלוסיית חיידקים ידידותיים (באמצעות תכשירים פרביוטיים ופרוביוטיים).

רמה גבוהה של קלוסטרידיום בצואה מצביעה על נוכחות חומרי רקב במעי ועל עלייה אפשרית בעומס של רעלים מטבוליים (כתוצאה מחילוף חומרים של חיידקים לא ידידותיים). גורמים אפשריים לרמה גבוהה של קלוסטרידיה הם צריכה גבוהה ואספקה עודפת של אבות מזון (מאקרו-נוטריאנטים) מסוימים - חלבונים ושומנים, כתוצאה מדיאטה לא-מאוזנת (כדוגמת הדיאטה הקטונית של אטקין, דלת הפחמימות והעשירה בשומנים וחלבונים מהחי, ודיאטות עתירות חלבון אחרות). גורמים נוספים לרמה הגבוהה הם הפרעות בעיכול ובספיגה במעי. הטיפול: תוספות של אנזימי עיכול; המרצה של תפקוד כיס המרה ושל זרימת מיצי המרה, דיאטה דלת חלבון ושומן ועשירה בפחמימות מורכבות וסיבים תזונתיים, שיפור יכולת ההתגוננות של המעי באמצעות תכשירים פרוביוטיים, וטיפול אנטימיקרוביאלי (אנטי-חיידקי) טבעי - עפ"י ממצאי התרבית שבבדיקה זו. במקרים מסוימים יש תועלת בטיפול היגייני: קולון הידרותרפיה (הידרותרפיה של המעי הגס).

בבדיקה זו המעבדה מבצעת סריקה לאיתור סוגים נוספים של בקטריות אנאירוביות. במידה שקלוסטרידיום או אנאירוביים אחרים מתגלים ברמה גבוהה או גבוהה מאוד מעל לרמה התקינה, המעבדה מכינה תרבית של אותו חיידק על מנת לאתר את חומרי הטיפול היעילים ביותר כנגדו, בין אם הם טבעיים או סינתטיים (תרופות במרשם).

רמה גבוהה של סוגים שונים של אי. קולי מצביעה על נוכחות חומרי רקב ועל עלייה אפשרית בעומס של רעלים מטבוליים (מחילוף חומרים של חיידקים לא ידידותיים). גורמים ספציפיים לעלייה זו יכולים להיות אספקה מופרזת של אבות מזון: מאקרו-נוטריאנטים (חלבונים) כתוצאה מתזונה לא מאוזנת (כגון דיאטת אטקין הקטוגנית), הפחתה בפעילות ההגנתית של ביפידובקטריה ויכולת התגוננות נמוכה של רירית המעיים. הטיפול: תוספות של אנזימי עיכול, המרצה של תפקוד כיס המרה ושל זרימת מיצי המרה, דיאטה דלת חלבון ושומן ועשירה בפחמימות מורכבות וסיבים תזונתיים, שיפור יכולת ההתגוננות של המעי ע"י תכשירים פרוביוטיים, טיפול אנטימיקרוביאלי (אנטי-חיידקי), וטיפול היגייני - קולון הידרותרפיה (הידרותרפיה של המעי הגס).

רמה נמוכה של סוגים שונים של אי קולי (E.coli) מצביעה על הפרעה כללית באקולוגיית החיידקים (הפלורה) של המעיים. גורמים ספציפיים אינם ידועים. ככל הנראה, עודף חומציות בסביבת המעיים ותהליכים המגבירים את רמת ההתגוננות החיסונית של המעי - קשורים למצב זה. טיפול: לא ידוע. טיפול תרופתי ל"חידוש מלאי" אוכלוסיית החיידקים אינו אפשרי. על כן, יש לשלול גורמים אפשריים ולשפר את המצב האקולוגי החיידקי במעי בעזרת שינויים תזונתיים ותכשירים פרוביוטיים.

רמה גבוהה של אי קולי ביובאר ושל סוגים אחרים של אי קולי מצביעה על נוכחות חומרי רקב ועל עלייה אפשרית בעומס של רעלים מטבוליים (כתוצאה מחילוף חומרים של חיידקים לא ידידותיים). גורמים אפשריים לעלייה זו יכולים להיות אספקה מופרזת של אבות מזון (מאקרו-נוטריאנטים): חלבונים, כתוצאה מתזונה לא מאוזנת (כגון דיאטת אטקין הקטוגנית). גורמים אפשריים נוספים הם הפחתה בפעילות הנוגדת של ביפידובקטריה ויכולת התגוננות נמוכה של רירית המעי. טיפול: תוספות של אנזימי עיכול, המרצה של תפקוד כיס המרה ושל זרימת מיצי המרה, דיאטה דלת חלבון ושומן ועשירה בפחמימות מורכבות ובסיבים תזונתיים, שיפור יכולת ההתגוננות של המעי בעזרת תכשירים פרוביוטיים, טיפול אנטימיקרוביאלי (אנטי-חיידקי), וטיפול היגייני: קולון הידרותרפיה (הידרותרפיה של המעי הגס).

רמה גבוהה של אנטרובקטריוציאה, קלבסיאלה, אנטרובקטר ו/או פרוטאוס מצביעה על ליקויים ביכולת ההתגוננות של הריריות מפני קולוניזציה (מושבות של חיידקים לא רצויים), על הפרעות/חוסר איזון באוכלוסיית החיידקים (פלורה) במעיים, ועל תוצרי רקב במעיים. העלייה בעומס הרעלנים המטבוליים המופרשים ע"י חיידקים מכבידה על הגוף. גורמים אפשריים: יכולת התגוננות נמוכה של הריריות במעיים, ירידה ברמת הפעילות ההגנתית של ביפידובקטריה, צריכה גבוהה ואספקה עודפת של נוטריאנטים/חומרי מזון (בעיקר עודף חלבונים). טיפול: שיפור יכולת ההתגוננות החיסונית המקומית של הגוף, תוספות של אנזימי עיכול (במידת הצורך), המרצת פעולת כיס המרה, דיאטה דלת חלבון ושומן ועשירה בפחמימות מורכבות וסיבים תזונתיים, ושיפור יכולת ההתגוננות של המעי באמצעות תכשירים פרוביוטיים, על פי המלצת הרופא/המטפל.

חיידקים אלה עלולים להיות פתוגניים ואף לגרום לשלשול ולדלקתיות.  במקרה של הופעת סימפטומים של דלקתיות כמו שלשול כרוני וכאבי בטן, מומלץ טיפול אנטיביוטי באמצעות תרופות נטורופתיות או אלופתיות (תרופות במרשם).  תוספים שעשויים לעזור הם תרופות על בסיס פחם  (charcoal), אצות ים, שמרי-בירה ומיקרו-נוטריאנטים התומכים בריריות.    

רמה גבוהה של אנטרוקוקוס מצביעה על הפרעות באיזון אוכלוסיית החיידקים (פלורה) של המעיים. ייתכן שסביבת המעי נעשתה חומצית יותר, דבר שעלול לגרום לדלקתיות כרונית של המעיים (Chronic enteritis). גורמים אפשריים אינם ידועים ספציפית. טיפול ספציפי: לא ידוע. על הרופא/המטפל לשלול סיבות אפשריות ולשפר את מצב הסביבה הפנימית של המעי באמצעות שינויים מותאמים בתזונה.

רמה נמוכה של אנטרוקוקוס (Enterococci) בצואה מצביעה על ליקויים ביכולת המעי להתגונן מפני זיהומים או על שגשוג של חיידקים לא רצויים, בעיקר במעי הדק. הגורמים אינם ודאיים. ייתכן מאד שהפרעות בריריות המעיים קשורות למצב זה. טיפול ספציפי לבעיה אינו ידוע. על הרופא/המטפל לשלול סיבות אפשריות ולשפר את הסביבה הפנימית של המעי באמצעות שינויים בתזונה.

רמה גבוהה של זני בצילוס וחיידקים (בקטריות) אירוביים אחרים בצואה מצביעה על הפרעות באוכלוסיית החיידקים (פלורה) במעיים. חיידקים אלה נוטים להיות פתוגניים (מחוללי מחלות) ועלולים לגרום לסימפטומים משמעותיים.  יש לשקול בדיקת פנל של חומצות אורגניות ( - Organic Acid Test OAT).  הטיפול הוא הגנתי (תכשירים פרוביוטיים), ספציפי - כגון טיפול אנטי מיקרוביאלי (אנטי-חיידקי), והיגייני (קולון הידרותרפיה).  לצורך השמדת חיידקים פתוגניים אלה נדרש טיפול אנטי מיקרוביאלי אגרסיבי של תרופות טבעיות או תרופות במרשם.  נא עיין בתוצאות בדיקת הרגישות לחומר טיפולי, על מנת לבחור את התרופות הטיפוליות המתאימות ביותר.   

רמה גבוהה של סוגים שונים של קנדידה (Candida) מצביעה על ליקויים ביכולת ההתגוננות של המעי כנגד קולוניזציה (Colonization - יצירת מושבות של חיידקים לא רצויים), על הפרעות באוכלוסיית החיידקים (פלורה) של המעיים ו/או על הפרעות ברירית המעי. סוגים שונים של קנדידה יוצרים מושבות על פני השטח של ריריות המעיים ועלולים להגביר את עומס הרעלנים המטבוליים בגוף.  על מנת לאבחן עומס זה, מומלץ השימוש בבדיקת (Organic Acid Test)  OAT - בדיקת שתן מעבדתית המוצעת ע"י מרפ"י לאיתור חומצות אורגניות, כולל רעלנים אלו.  כאשר מדובר בחדירה עמוקה של השמרים לתוך רקמת הריריות (זיהום קליני, פטרת) - עלולה להיווצר דלקת.

צמיחת יתר של פטריות (מסוגים השונים מהקנדידה הידועה) מצביעה על הפרעות באקולוגיה של אוכלוסיית החיידקים והפטריות של המעיים ועל רעילות של התאים המרפדים את המעיים, וכתוצאה מכך - על תסמונת המעי הדליף (Leaky gut syndrome), על הפרעות במערכת החיסון על ורעילות כללית של כל מערכות הגוף (רעלת).   

בבדיקה זו המעבדה מבצעת סריקה מקיפה לאיתור סוגים שונים של שמרים ופטריות ומדווחת על כל ממצא חיובי ספציפי.  במידה שמתגלית פטריה ברמה גבוהה או גבוהה מאוד מעל לרמה התקינה - המעבדה מכינה תרבית על מנת לאתר את חומרי הטיפול היעילים ביותר כנגד הפטריה, בין אם הם טבעיים או סינתטיים (תרופות במרשם). 

רמה גבוהה של פרזיטים כגון אנדולימקס ננה (Endolimax nana), בלטוציסטיס הומיניס (Blastocystis hominis) וסוגים אחרים של פרזיטים אנטרופתוגניים.  הנחיצות בטיפול מתבססת על סימפטומים קליניים כגון גזים, כאבי בטן/עוויתות מעיים ושלשול.הבדיקה מתבצעת פעמיים במרווח של יומיים על מנת להגיע לתוצאות יותר מדויקות, בשל מחזור החיים של הפרזיט. טיפול ספציפי כולל תמציות צמחים ו/או שמנים אתריים בעלי תכונות אנטי פרזיטיות, ובמקרים רבים - תרופות.  הטיפול הסטנדרטי כולל מטרוניזאדול (Metronidazol) לטיפול בפרוטוזואה (זיהומים של חד תאים כמו דיזנטריה אמבית, טריכומוניאזיס), פרזיקוונטל (Praziquantel) לטיפול בתולעים, או קוטרימוקסאזול  (Cotrimoxazol), במינון ובמשך זמן המותאמים אישית.   הטיפול האנטי-פרזיטי  המועדף הוא טינידאזול ( (פאסיגין (Fasigyn) של חברת  Pfizer, יש לקחת פעם או פעמיים).  לפציינטים שלא חל שיפור במצבם ניתן להשתמש  בפרומומיצין (Paromomycin  (הומטין - Humatin)) המדווח  כיעיל, כפי שנמדד ע"י ההפחתה בהישנות ההתקפים (מינון: 2 טבליות של 250 מ"ג, פעמיים ביום למשך 14 יום.  יש להיזהר ולהשגיח לגבי תופעות לוואי).  הטיפול הנטורופאתי כולל  תמציות צמחים בעלות תכונות אנטי פרזיטיות, המוצעות לרוב בשילובים שונים על מנת להגביר את השפעתן.  יש לערוך מעקב אחר כל טיפול אנטי פרזיטי באמצעות בדיקות נוספת כדי לוודא את הצלחת הטיפול, במיוחד כאשר משתמשים בתרופות שלא במרשם. 

נחיצות הטיפול מתבססת על סימפטומים קליניים כגון גזים, כאבי בטן/עוויתות מעיים ושלשול.  נוכחות הפרזיט אי קולי איננה סיבה מספקת לטיפול מאחר שהוא נחשב בדרך כלל לבלתי מזיק.  עם זאת, במקרה של  הידבקות באנטמוביאה, עלולים אורגניזמים פתוגניים (מחוללי מחלות) אחרים לחדור למעיים באותו זמן.  הטיפול המקובל כולל מטרוניזאדול ו/או קוטרימוקסאזול  (Cotrimoxazol , Metronidazol) במינון ובמשך זמן מותאמים אישית. הטיפול האנטי-פרזיטי המועדף הוא טינידזול ((Tinidazol) (Fasigyn)) של חברת Pfizer), יש לקחת פעם או פעמיים.  ניתן להשתמש  בפרומומיצין (Paromomycin  (הומטין - Humatin)) עבור פציינטים שמצבם אינו משתפר, והוא מדווח  כיעיל - כפי שנמדד ע"י ההפחתה בהישנות ההתקפים (מינון: 2 טבליות של 250 מ"ג, פעמיים  כל יום למשך 14 יום.  יש להיזהר ולהשגיח לגבי תופעות לוואי).  הטיפול הנטורופתי כולל  תמציות צמחים בעלות תכונות אנטי פרזיטיות, המוצעות לרוב בשילובים שונים על מנת להגביר את השפעתן. יש לערוך מעקב אחר כל טיפול אנטי פרזיטי באמצעות בדיקה נוספת כדי לוודא את הצלחת הטיפול, במיוחד כאשר משתמשים בתרופות שאינן במרשם.

רמת pH בסיסית (pH Alkaline) מעל לרמה הנורמאלית בצואה, מצביעה על הפרעות באקולוגיה של המעיים (=איזון הרמוני בין כל סוגי החיידקים והפטריות הרצויים ונחוצים לבריאות המעיים והגוף).  גורמים  אפשריים לרמה הבסיסית:  רמות גבוהות של תוצרי רקב מטבוליים כגון אמינים ביוגניים (Biogenic amines), אמוניה (Ammonia), והידרוגן סולפיד (Hydrogen sulfide) - שנוצרו ע"י חיידקים כגון אי. קולי, אנטרובקטריוציאה וקלוסטרידיה.  רמות נמוכות של אוכלוסיות  חיידקים ידידותיים, של סיבים תזונתיים ושל עמילנים עלולות להביא להפחתה בייצור של חומצות שומניות קצרות-שרשרת ((Short-chain fatty acids (SCFA)), דבר שעלול להוביל לרמת pH יותר בסיסית בצואה.  גורם נוסף לרמת pH בסיסית הוא מחסור בהפרשה של חומצות קיבה, הניתן לאבחון ע"י היסטוריה רפואית. הטיפול מתמקד בגורמים:  במידת הצורך, מתן תוספת אנזימי עיכול ו/או חומצת קיבה (חומצה הידרו-כלורית (HCL)); המרצת תפקוד כיס המרה;  טיפול תזונתי - דיאטה דלת חלבון ושומן  ועשירה בפחמימות מורכבות ובסיבים;  וטיפול תמיכתי/הגנתי (תכשירים פרוביוטיים, ועוד).    

רמת pH חומצית מעבר לרמה הנורמאלית בצואה, מצביעה על הפרעות באקולוגיית המעיים.  רירית המעיים עלולה  להיפגע בגלל כמויות גדולות של תוצרי תסיסה מטבוליים (כגון חומצה לקטית/אצטית/פרופיונית - Lactic/acetic/Propionic acid), המופרשים ע"י ביפידובקטריה לא מתאימה, וע"י לקטובצילי ואנטרוקוקוס.  לתינוקות שניזונו מחלב-אם (אשר בו הלקטוזה (סוכר החלב) מתאימה לאקולוגית המעי האנושי), יש אוכלוסיית חיידקים (פלורה) הנשלטת ע"י ביפידובקטריה, שהיא בעלת ערך הגנתי גבוה מאוד. להפרעות בעיכול פחמימות, תסיסה כתוצאה ממחסור בחיידקים מועילים, והחומציות הנובעת מכך - יש השפעה על זמינות  חומרי המזון.  טיפול בגורמים:  הימנעות מלקטוזה זרה לאדם (מחלב פרה או יונקים אחרים), מתן תוספת אנזימי עיכול במידת הצורך, המרצה של הפרשות בסיסיות מהלבלב, והפחתה (במזון) של פחמימות פשוטות הנוטות לתסיסה. 

רמה גבוהה של שומן בצואה (צואה שומנית - Steatorrhea) מצביעה על ליקויים בעיכול ובספיגת  שומנים. הגוף עלול לסבול ממחסור באנרגיה וממחסור בויטמינים מסיסים בשומן כגון ויטמין E, A ו- D החשובים לבריאות ריפוד המעיים, וממחסור בשומנים חיוניים (Essential fats).  העלייה בזמינות השומן במעי עלולה להוביל להפרעות בעיכול ולעלייה בכמות תוצרי הרקב  (פוטראפקטיב דיספפסיה Putrefactive dyspepsia).  גורמים  אפשריים:  צריכת- יתר של שומן, הפרעות בעיכול שומנים כתוצאה ממחסור בחומצות מרה או מהפחתה בזרימה של מיצי מרה, ו/או מהפרעות בספיגת שומנים בשל דלקתיות בריריות.  להשוואה ועזרה באבחון ראה מרקר של חומצות מרה.  הטיפול מתמקד בגורמים:  הפחתה בצריכת-יתר של שומן, שיפור של עיכול השומנים (באמצעות פעילות פיזית ותוספות מזון לעידוד והמרצה של פעילות כיס המרה), ותוספת אנזימי עיכול- על פי המלצת הרופא/המטפל.

עלייה בכמות החלבון בצואה (Azotorrhea, Creatorrhea) מצביעה על ליקויים בעיכול חלבונים.  הגוף עלול לסבול ממחסור בחומצות אמינו, ובו-בזמן העלייה בזמינות החלבונים במעי עלולה לגרום לדיספפסיה של חומרי רקב (Putrefactive dyspepsia - קשיי עיכול, נפיחות, גזים). גורמים  אפשריים לעלייה ברמת החלבון (אזוטריאה) הם צריכת-יתר של חלבונים, ליקויים בעיכול חלבונים כתוצאה ממחסור בחומצה הידרוכלורית (HCL)/פפסין,   מחסור באנזימים של הלבלב (קשיי עיכול), ו/או הפרעות בספיגת חלבונים מעוכלים עקב דלקתיות של הריריות.  להשוואה ועזרה באבחון ראה מרקר של אלסטאז של הפנקריאס (Pancreatic elastase).  הטיפול מתמקד בגורמים:  המרצה של תפקוד הקיבה באמצעות חומצה הידרוכלורית, פפסין וצמחים מרים (Betain HCL, Pepsin, Herbal bitters), תוספות להשלמת אנזימי עיכול, וטיפול תזונתי:  הפחתה בצריכת חלבון - על פי המלצת הרופא/המטפל.   

רמה נמוכה של מים בצואה עלולה להצביע על ליקויים בתזונה או בעיכול ולהביא לעיבוי תכולת המעי הגס, למעבר איטי במעי ולעצירות.  רמה נמוכה של מים תגרום כנראה לעליה בערכים של כמות השומן, החלבון, הסוכר ו/או הסיבים התזונתיים, (לתשומת-לב הרופא/המטפל).  גורמים  אפשריים לרמה נמוכה של מים בצואה הם שתייה לא מספקת או ירידה בתנועתיות (פריסטלטיקה) של המעיים.  טיפול תזונתי:  שתייה של כ- 8 כוסות נוזלים (עד 2 ליטר ליום, או על פי המלצת הרופא/המטפל), ללא חלב, קפה, משקאות קלים או מוגזים, ובנוסף הקפדה על רמת המינרלים, ועל תזונה עשירה יותר בסיבים תזונתיים.  מדד לבקרה - שתן חסר צבע/שקוף.    

רמה גבוהה של מים בצואה מצביעה על הפרעות בעיכול ועל אפשרות לשלשול ודלקתיות.  גורמים אפשריים:  דלקתיות חריפה (אקוטית) או כרונית של רירית המעי, רגישויות למזון או אלרגיות, מחסור באנזימי עיכול (עיכול לקוי, צואה שומנית (Steatorrhea)), ומחסור בחומצות מרה (Chologenic diarrhea  - שלשול קולוגני, הקשור לבעיות במרה).  הטיפול:  הימנעות מחומרים שגורמים לרגישות או לאלרגיה, מתן תוספות של אנזימי עיכול, וטיפול תזונתי:  מומלץ לשמור על דיאטה קלה ומתונה (תזונה ללא מאכלים חריפים, כבדים ומתובלים, כדי לסייע בהחלמת  הדלקתיות במעיים) וטיפולים תזונתיים נוספים. 

רמה גבוהה של סוכר בצואה היא לרוב סמן של דלקתיות במעי הדק, המובילה למחסור באנזימי עיכול המופרשים ע"י הריריות -  כמו לקטאז, סוכראז ועמילאז.  מחסור באנזימים מפרקי סוכר (סכרידאזות- Saccharidases) יכול לכלול מחסור במונוסכרידאזות (אנזימים שמפרקים חד-סוכרים כגון גלוקוז, פרוקטוז), מחסור בדיסכרידאזות (אנזימים שמפרקים די-סוכרים כגון לקטוז, סוכרוז ומלטוז), ומחסור בפוליסכרידאזות (אנזימים שמפרקים פולי-סוכרים כגון עמילן).  אוכלוסיית החיידקים והפטריות (פלורה) המגבירה את החומציות במעיים מנצלת סוכרים לא מעוכלים אלה ליצירת כמויות גדולות של חומצה לקטית, אצטית, בוטרית ופרופיונית (Lactic, Acetic, Butyric and Propionic Acid),שגורמות לקשיי עיכול בשל תסיסה (דיספפסיה פרמנטטית (Fermentation Dyspepsia - .  בנוסף, סביבה עשירה בפחמימות/סוכרים תורמת להתרבות מהירה של זנים שונים של שמרים.  טיפול ספציפי כולל הפחתה של צריכת הסוכרים ומתן תוספת אנזימי עיכול לפי הצורך.  יש לשקול בדיקות אבחנתיות נוספות כמו מרקרים לדלקתיות - היסטמין, סרוטונין, המוגלובין וקלפרוטקטין (Histamine, Serotonine, Hemoglobine and Calprotectine), ולחשוף גורמי דלקת כגון בקטריות אנטרופתיות (Enteropathic Bacteria) /וירוסים/פרזיטים ורגישויות או אלרגיות למזון, כדי להעניק טיפול ספציפי המתמקד בגורמים. 

רמה גבוהה של סיבים בצואה מצביעה על דרכי אכילה שמחוסר ברירה (תזונה לקויה/תת-תזונה, אזורי רעב, דיאטה), או על בחירה תזונתית בריאותית (צמחונות, טבעונות).   צריכה עודפת של מרכיבים תזונתיים קשים לעיכול או בלתי ניתנים לעיכול (תאית, סיבים), בעיקר אצל הסובלים מקשיי עיכול (שניתנים לשיפור ע"י טיפול) - יכולה להצביע במקרים מסויימים על חוסרים תזונתיים בגוף. לאנשים רגישים או פגועים (בשל מחלות או ניתוחים בעבר) עלול להיגרם נזק מכני לריריות המעי, שעלול להוביל לקשיי עיכול בגלל תסיסה (דיספפסיה פרמנטטית - Fermentation dyspepsia).  יש  לבדוק גם את רמת המים בצואה:  בשל מעבר מואץ דרך המעי הגס, תיתכן הפחתה בעובי הפיזיולוגי של תכולת המעי (וסיכון לשלשולים).  

רמה נמוכה של סיבים בצואה יכולה להצביע על תזונה דלה או חסרת סיבים, שהם חומרים תזונתיים החשובים לבריאות. רמה נמוכה של סיבים בצואה עלולה להוביל לצמיחה מוגברת של  אוכלוסיית החיידקים יוצרי הרקב, לצמיחת יתר של ספרוגנים (כגון שמרים), לעצירות, טחורים, למחלה סעיפית של המעי הגס (Diverticular disease), ולסרטן המעי הגס. מומלץ לצרוך דגנים וקטניות מלאים, איכותיים ולא-אלרגניים, וכן ירקות, פירות וסלטים למיניהם, בנוסף לזרעים ואגוזים מסוגים שונים. בנוסף יש לבדוק את רמת המים בצואה. 

רמה נמוכה של מיצי מרה בצואה מצביעה על ליקויים ביצירה, זרימה או הפרשה של חומצות מרה.  עיכול השומנים הלקוי הנגרם  כתוצאה מכך, עלול לגרום לצואה שומנית ולקשיי עיכול עקב תסיסה (Putrefactive dyspepsia).   גורמים אפשריים להפחתה במיצי מרה הם ייצור או הפרשה לא מספיקים של מיצי מרה מהתאים, אבנים בכיס המרה, מיצי מרה סמיכים מדי, התכווצויות של צינור המרה. 

טיפול: עידוד ההפרשה של מיצי המרה והמרצה של צינור המרה, סוכנים לשחרור אבנים/חסימה בדרכי המרה,  טיפול דיאטתי ותזונתי להגברת ייצור והפרשה של מיצי מרה, והפחתה של צריכת שומנים לא מתאימים.  מומלץ בירור הגורמים בבדיקות אבחנתיות נוספות (אולטרא סאונד של הבטן, MR, אנדוסקופיה של דרכי המרה והלבלב (ERCP)), ועוד.

רמה נמוכה של אלסטאז פנקריאטי בצואה מצביעה על מחסור בהפרשתו מהפנקריאס (הפחתה כללית של ייצור אנזימי לבלב ו/או הפרשתם).  בניגוד למרקרים המיושנים של הבדיקה המשולשת לאיתור טריפסין וכימוטריפסין (Trypsin, Chymotrypsin - אנזימים של הלבלב) -  המרקר המודרני מסתפק בבדיקה אחת בלבד לזיהוי אלסטאז על מנת להגיע לאבחנה של אי ספיקת לבלב, והבדיקה אינה נפגעת באיכותה גם אם המטופל לוקח תוספות של אנזימי עיכול.  כדי לחסוך לפציינט לקיחה של תוספות אנזימים במשך זמן רב, אנו ממליצים על מעקב תקופתי בנוסף לבדיקות קליניות אחרות (כגון אולטרסאונד) - בשל מחלות לבלב אפשריות.  

רמה גבוהה של היסטמין בצואה:  היסטמין (שגורם להרחבת כלי דם) מופרש על מנת ליצור דלקת או תגובה אלרגנית. רמה גבוהה של היסטמין בצואה היא סימן  ישיר לדלקתיות בריריות ומעלה חשד לתסמונת המעי הדליף (Leaky gut syndrome).  הפרמטר של היסטמין בצואה ובדם מספק אינדיקציות אבחנתיות חשובות לגבי ההבדל בין רגישויות מזון לבין אלרגיות. רמות ההיסטמין (והלקטופרין) מסייעות להבדיל בין הפרעות אורגניות כמו מחלה דלקתית של המעי (Inflammatory Bowel Diseases) - לבין הפרעות פונקציונאליות כמו תסמונת המעי הרגיז ( IBS - Irritable Bowel Syndrome) והמעי הדליף (Leaky gut syndrome);  לדוגמה, רמות נורמאליות של לקטופרין והיסטמין, בנוסף לסימפטומים של הקיבה והמעיים (כאבי בטן, גזים, שלשול) - מצביעות על האפשרות של הפרעה פונקציונאלית כמו "תסמונת המעי הרגיז", וייתכן שכדי להגיע לתוצאות מקסימאליות לגבי מצב זה יהיה צורך להסתייע גם בטיפול פסיכולוגי .  בנוסף מומלץ לעבור בדיקה לאלרגיות למזון/רגישויות מזון. היסטמין מיוצר ונאגר בתאי מאסט (Basophilic granulocytes) הנקראים גם תאי פיטום - תאי דם לבנים האחראים על תופעות של תגובה אלרגית.  ההיסטמין משוחרר מתאי מאסט בתגובה לחדירת חלבון זר (אלרגן) ולדלקתיות, בתיווך של הנוגדניםIgE  ו-  IgG.  מתווכים אחרים שגורמים להיסטמינוזיס הם אמינים ביוגניים (מתווכים עצביים מקבוצת האמינים שמשפיעים לטובה על דיכאון ומצבי רוח) המיוצרים עקב צריכה של יין אדום, גבינות קשות, נקניק נא, דגי-ים ממים מלוחים, צדפות, בשר חזיר, בשר שמן ומלוח, כרוב כבוש, מזון משומר, משמרי מזון, מזון מקולקל, צבעי מאכל וגלוטמט (Glutamate), תרופות במרשם (משככי כאבים, ממריצי לב, נוגדי חומצה), בעקבות מתח (Stress) או בגלל דלקתיות כרונית הנובעת מסיבות אחרות.  לרוב נמצאת רמת ההיסטמין ביחס ישר לסימפטומים הקליניים.  גורמים  אפשריים לרמה הגבוהה יכולים להיות מצב של היסטמינוזיס (- Histaminosis הפרשת יתר של היסטומין)  הנגרם ע"י מזון, שינוי בתגובתיות הגוף לחומרים זרים (sensitization Chronic - תגובות אלרגיות או דמויות אלרגיה למזון) ו/או דיסביוזיס (Dysbiosis - הפרעה בתפקוד חיידקי המעיים הקשורים למניעה של תופעות אלרגניות).   מצב של היסטמינוזיס או של פסוודו-אלרגיה (דמוי אלרגיה) נגרם ע"י הפרשת היסטמין כתגובה לחומרים כימיים או רעילים. הטיפול:  המטרה היא לזהות את החומרים הגורמים לגירוי ולהימנע מהם, כמו לדוגמה ע"י פרובוקצית מזון או באמצעות ניהול יומן של צריכת מזון (תוך התמקדות על מזון מעובד המכיל חומרי שימור, חומרי צבע וגלוטמט), ו/או יומן של נטילת תרופות בעבר או בהווה (כמו תרופות אנטי דכאוניות החוסמות את האנזים די-אמינו-אוקסידאז (Di-Amino-Oxidase: DAO), הנחוץ לפירוק הפיזיולוגי של היסטמין), לנהל יומן של צריכת אלכוהול (המעלה את רמת ההיסטמין או חוסם את ה- DAO), להימנע ככל האפשר ממצבי מתח (Stress) ולטפל בהם.  לטיפול בסימפטומים קליניים של דלקתיות מומלץ לאמץ דיאטה בסיסית (כגון אורז או תפוחי אדמה מבושלים) למשך כמה ימים, על מנת לסייע ב"איחוי" המעי הדליף.  בנוסף, כאמור לעיל, מומלץ לעבור בדיקה לאלרגיות/רגישויות למזון.

רמה נמוכה של נוגדני ( (sIgAבצואה מצביעה על ליקויים ביכולת ההתגוננות המקומית (החיסונית) של ריריות המעי. הדבר עלול להביא להיווצרות של גומחה אקולוגית, שעלולה להתמלא באוכלוסיות של שמרים/פטריות וחיידקים פתוגניים (מחוללי מחלות).  הגורמים להפחתה ברמת נוגדני  sIgA יכולים להיות ראשוניים, כלומר יכולת ההתגוננות החיסונית הנמוכה נובעת מסיבות מקומיות, בעיקר זיהומיות או גנטיות, או מגורמים שניוניים כגון כימותרפיה המדכאת את המערכת החיסונית, טיפול הורמונאלי, הקרנות, אסטמה של העור (Atopic dermatitis), אלרגיות, גורמי דחק סביבתיים, ועוד.  טיפול ספציפי עשוי לכלול  הימנעות מאלרגניים כרוניים,  נטילת תכשירים פרוביוטיים ותוספות של קולוסטרום  ו/או טרנספר פקטור (transfer factor) לחיזוק המערכת החיסונית.  מומלץ לבדוק גם אלרגיות או רגישויות למזון.    

רמה גבוהה של נוגדני (Immunoglobuline A (sIgA  Secretory מצביעה על פעילות מוגברת של מערכת החיסון המקומית בריריות המעי, ואולי אף על דלקתיות חריפה או כרונית שעלולה להיגרם ע"י חיידקים אנטרופתוגניים או שמרים/פטריות/וירוסים/פרזיטים, או ע"י אלרגיות/רגישות חיסונית.  אובדן חלבון דרך המעי (אנתרופתיה -  Enteropathy) עלול להיגרם ע"י  רמות גבוהות של sIgA, המצביעות על פעילות יתר חיסונית הקשורה לרקמות הלימפואידיות של המעיים . (Gut associated lymphoid tissue).  קולוסטרום מספק את ההגנה המיידית הדרושה לדלקתיות זו.

רמה נמוכה של דפנסין:  דפנסינים הם פפטידים בעלי תכונות אנטיביוטיות הנבנים ברירית המעי ומגינים מפני היצמדות וחדירה של חיידקים לומינליים (luminal germs), ובפרט חיידקים גראם-שליליים.  מחסור בדפנסין מצביע על האפשרות של הפרעות ודלקתיות בריריות, כמו במחלות כרוניות כדוגמת מחלת קרוהן (Morbus Crohn).    

רמה גבוהה של דפנסין (Defensin):  רמה גבוהה של דפנסין יכולה להיווצר עקב התגוננות יתר של מערכת החיסון ושל המעיים, כמו לדוגמה בעקבות זיהום של הליקובקטר פילורי, חיידקים אנטרופתוגניים, או דיסביוזיס  (Dysbiosis - הפרעה בתפקוד החיידקים במעיים.

איתור המוגלובין או דם סמוי בצואה מצביע על אובדן דם לתוך המעיים.  גורמים  אפשריים לדימום הם כיבים, גידולים סרטניים ופוליפים.  איתור של דם סמוי בצואה מחייב בירור דחוף באמצעות בדיקה רקטאלית, אנאסקופיה, ואולי אף אנדוסקופיה או קולונוסקופיה. מומלץ מאד לבדוק הימצאות המרקר M2PK בצואה, על מנת לשלול סרטן במעי (סוגים רבים של סרטן במעי אינם ניתנים לגילוי מוקדם באמצעות קולונוסקופיה). מומלץ מאוד לעבור בדיקה לאיתור הליקובקטר פילורי (Helicobacter pylori).  אם אותר ה. פילורי, יש לנקוט טיפול אנטי-מיקרוביאלי (אנטי-חיידקי). 

בדיקת M2PK  היא בדיקת צואה לא פולשנית לאיתור סרטן המעי הגס וגידולים סרטניים אחרים בקיבה ובמעיים.  זוהי בדיקת סריקה מצוינת מאחר שהיא מאוד רגישה ומאוד ספציפית, כמעט ללא ממצאים חיוביים שקריים.  לגבי רוב הנבדקים תתקבל תשובה שלילית (אין סרטן), כך שלא יאלצו לעבור בדיקה פולשנית כדי לברר את מצבם. הבדיקה מזהה פעילות מטבולית שאופיינית לתאים סרטניים המכילים את האנזים M2PK (Pyruvate-Kinase). האנזים M2PK נבנה על ידי תאים סרטניים בלבד, כלומר ע"י תאים של סרטן המעי הגס או של גידולים סרטניים אחרים בקיבה ובמעיים, ולא ע"י תאים נורמליים בריפוד/אפיתל  המעי (Gut epithelium) או ברקמות אחרות.  לערכים מעל 4 יחידות/גרם בצואה יש רמת דיוק (Specificity) של 100% ורגישות (Sensitivity) של 94.7% באיתור סרטן המעי הגס, בהסתייגות קלה:  במקרה של דלקתיות במעי אנו מבחינים בעליה לא מובהקת של רמת ה- M2PK, ועל כן אנו ממליצים לטפל בדלקתיות) כאשר האבחון הכללי מעיד על הימצאותה באופן מפורש),  ולחזור  על בדיקת ה- M2PK לאחר 4 שבועות.  לאחר החלמת הדלקתיות, רמת ה-  M2PK שעלתה במעט תרד חזרה לטווח הנורמאלי.  במקרים נדירים שהרמה לא יורדת אנו ממליצים על בדיקות נוספות.

לפציינט עם M2PK שלילי (תקין) וללא סימפטומים:  אין חשד לסרטן המעי הגס או לגידולים סרטניים אחרים בקיבה או במעיים,  ואין צורך לעבור קולונוסקופיה או בדיקות אחרות.

לפציינט עם M2PK שלילי אך בעל סימפטומים (כמו המוגלובין או דם סמוי בצואה):  אין חשד לסרטן המעי הגס או לגידולים סרטניים אחרים בקיבה או במעיים, אך יש צורך בבדיקות נוספות על מנת לאבחן את הסיבות לדימום ולסימפטומים האחרים.

M2PK חיובי = אותרה נוכחות סרטן ויש לעבור בדיקות נוספות (MRI/CT וירטואליות וקולונוסקופיה).

איתור אנטיגנים (חומרים חלבוניים פתוגניים המעודדים יצירת נוגדנים) של  החיידק הליקובקטר פילורי בצואה מצביע על נוכחות של הליקובקטר פילורי בריריות של הקיבה והתריסריון.  (מצב זה נכון עבור 50% מאוכלוסיית העולם).  דלקת כרונית של הקיבה (גסטריטיס) אשר נגרמת ע"י ה.פילורי יכולה להיות ללא סימפטומים, או להיראות כתגובה דלקתית  קלינית כללית לא רלבנטית (הקשורה כביכול לגורמים אחרים) או כגורם העיקרי למספר מחלות חמורות של הקיבה והתריסריון, כמו כיב של התריסריון, כיב קיבה, וסרטן או לימפומה של הקיבה.  איתור של ה. פילורי בצואה הוא עקבי ביחס לתוצאות של שיטות אבחון אחרות, כמו בדיקת אויר נשיפה, בדיקת דם (סרום) בדיקה של האנזים אוריאז (urease), בדיקה היסטולוגית, ותרבית.  האינדיקציות לביצוע הבדיקה הן לצורך ניטור יעילות הטיפול (איתור ה. פילורי לאחר  הניסיון להשמידו מצביע על כשלון הטיפול), והימנעות מגסטרוסקופיה פולשנית.  למטופלים מעל גיל 45 עם סימפטומים מדאיגים (אנמיה, אובדן משקל, דיספפסיה (קשיי עיכול), ספיגה לקויה, דם סמוי בצואה) המתגוררים באזורים עם אחוז גבוה של עמידות ה. פילורי לאנטיביוטיקה, מומלץ לעבור גסטרוסקופיה לצורך אבחון קליני ומיקרוביולוגי  (נדרשת בדיקה של רגישות החיידק לאנטיביוטיקה).  האינדיקציה לטיפול אנטיביוטי או טבעי להשמדת ה. פילורי נובעת מהסימפטומים והממצאים הקליניים כגון כיבים, דיספפסיה לא כיבית, גסטריטיס (דלקת בקיבה), רפלוקס קיבה-וושט,  לימפומה וסרטן קיבה.  הטיפול המקובל להשמדת ה. פילורי הוא ה"טיפול האיטלקי המשולש"  של נוגדי חומצה (Antacids), אריתרומיצין, ומטרוניזדול (Erythromycin, Metronidazol).  זהו צירוף של נוגדי חומצה (מעכבי משאבת פרוטונים - Proton pump Inhibitors) כלומר אורמרפרזול ופנטופרזול (Omerprazol, Pantoprazol) עם התרופות האנטיביוטיות קלריתרומיצין (ארותרומיצין) ומטרוניזדול (Clarithromycin,  Metronidazol).  ניתן להגיע להצלחה גם בגישות אחרות, בעזרת שמנים אתריים אנטי מיקרוביאליים.  הטיפול הנטורופתי משתמש באלת המסטיק (Mastix) אך הוא לא תמיד מצליח.  מומלץ מאוד לחזור על הבדיקה לאחר 4 או 6 שבועות.   יש לציין שאחוז ההישנות של הופעת החיידק לאחר טיפול הוא 20%, ושעמידותו  לטיפול (לאנטיביוטיקה) גוברת.

רמה גבוהה של נוגדני אנטי גליאדין בצואה מצביעה על האפשרות של מחלת צליאק (ספרו - Sprue), רגישות לגלוטן (Gluten-Enteropathia). סימפטומים של ספיגה לקויה  הם לרוב מתונים בחולי צליאק (כרסת), אך יש צורך בדיאטה נטולת גלוטן למניעת הפרעות ארוכות-טווח בריריות המעיים (בשל העלייה בסיכון לסרטן במְעי).  לאישור האבחנה יש לעבור ביופסיה ולבדוק את משקל הצואה (פחות מ- 250 גר' ליום), את כמות השומן בצואה (פחות מ- 3.5%), את רמת ה-די-קסילוז (D-Xylose-test) (ע"י בדיקת תפקוד המעי הריק, בנוסף לאנליזת דם או שתן), ואת הרגישות ללקטוז (Lactose-tolerance-test).  מחסור בלקטוז כמעט תמיד מאותר אצל חולי צליאק. מומלץ לעבור בדיקות לאיתור נוגדני אנטי גליאדין  ((Anti-Gliadin-IgA-Antibodies בצואה ו/או בדם לצורך בקרה  ומעקב בזמן הטיפול (דיאטה נטולת גלוטן), לסריקה של קבוצות סיכון (בני משפחה של חולי צליאק, וחולים במחלות חיסוניות הקשורות למחלת הצליאק), למטופלים עם סימפטומים לא ברורים, ולצורך קביעת התזמון הנכון לבדיקת ביופסיה, לאחר בדיקת-תגר (פרובוקציה) עם גלוטן.

עליה משמעותית ברמת המרקרים לדלקות מצביעה על דלקתיות ברירית המעיים, אך ללא מידע על הגורמים.  הגורמים האפשריים למצב זה רבים:  רגישות למזון/אלרגיה, חיידקים-שמרים-וירוסים-או פרזיטים אנטרופתוגניים (Enteropathogenic) אשר מובילים למצבים חריפים/אקוטיים, ו/או מחלות כרוניות אדיופטיות (שכביכול אין להן סיבה ידועה) כגון מחלת קרוהן (M. Crohn), קוליטיס כיבי (Ulcerative colitis) ומעי רגיז (Irritable bowel).  במקרים אלה, הדורשים אבחון נוסף, אנו ממליצים על בדיקות דם (כגון בדיקת רגישויות/אלרגיות מזון), ועל דיאטה של אורז או תפוחי אדמה מבושלים, למשך כמה ימים. כאשר ישנם ממצאים נוספים יש להתחשב גם בהם:  רמות גבוהות של sIgA מצביעות על פעילות יתר חיסונית הנגרמת כנראה ע"י דלקתיות וקשורה לרקמות הלימפואידיות של המעיים (Lymphoid tissue).  קולוסטרום (Colostrum) מספק את ההגנה המיידית הדרושה לדלקתיות. בדיקות אבחון נוספות:  בדיקת צואה לאיתור פרמטרים לדלקתיות כגון היסטמין, המוגלובין, לקטופרין, קלפרוטקטין (Calprotectine), אנטי גליאדין, מרקר לסרטן M2PK (לאיתור סרטן המעי הגס), בדיקת חיידקים, וירוסים ופרזיטים אנטרופתיים, ובדיקות דם לגילוי אלרגיות/רגישויות.  

תסמונת המעי הרגיז היא מחלה נפוצה של מערכת העיכול. זוהי הפרעה בתפקוד המעיים, הפוגעת באופן חמור בכל מערכת העיכול. הסימפטומים הם כאבי בטן ובחילות, שלשולים שמתחלפים בעצירות, גזים, ריר ביציאות, ותחושה כללית רעה. אצל חולים שונים מופיעים סימפטומים שונים. ישנם חולים שמתמודדים עם הכאב על ידי אכילה, וסובלים למעשה מבולמוסים ומאכילה כפייתית.  הגורמים לתסמונת אינם ברורים. מייחסים את המחלה לבעיה עצבית ו/או לפגיעה באיזון של אוכלוסיית החיידקים במעיים. לא קיימת תרופה שמביאה להחלמה חד-משמעית מהתסמונת, אך טיפול בגורמים סביבתיים, תזונתיים, רגשיים ומטבוליים עשוי להביא להקלה ארוכת טווח.

תסמונת המעי הדליף  (חדירת מעיים) היא פגיעה בתפקוד התאים המרפדים  את חלל המעיים, הגורמת לתת-ספיגה של מרכיבים תזונתיים חיונים, ולחדירות חריגה של דפנות המעיים שמאפשרת לחלבונים שעיכולם לא הושלם לחדור לזרם הדם.  כשחלבונים מורכבים אלו נכנסים לדם הם מעוררים תגובה חיסונית הגורמת לסימפטומים שונים ומגוונים. התגובה החיסונית עלולה להגביר את הנטייה לאלרגיות למזונות שונים. התסמונת שכיחה בקרב הסובלים מבעיות עיכול דלקתיות ואחרות, אך גם מופיעה רבות ללא סימפטומים ספציפיים במערכת העיכול.  המעי הדליף קיים אצל רוב חולי הצליאק. מעי דליף יכול לנבוע מדלקות שונות, חוסרים תזונתיים, מתח נפשי, נגיף במעיים, אנטיביוטיקה ותרופות אחרות, וכל מה שעלול לעורר גירוי במעיים.  על מנת לצמצם את הסיכון להתפתחות אלרגיות נוספות למזון יש להימנע מסוג המזון האלרגני.  כתוצאה מחוסר האיזון הקיים בין החיידקים השוכנים באורח קבוע במעיים לבין קבוצות חיידקים/פטריות ובשל חדירות המעי, האלרגיות והדלקתיות מחריפות. מאחר שאלרגיה למזון גורמת פעמים רבות לנזק בדפנות המעי מומלץ ליטול תוספי מזון (כגון גלוטמין, אנזימי עיכול, חיידקים פרוביוטיים ועוד, ע"פ ממצאי הבדיקה), שיסייעו לריפוי של דרכי העיכול.

מחלת קרוהן (Crohn's disease) היא מחלה אוטואימונית שיכולה להופיע בכל חלק של מערכת העיכול, אך לרוב היא מתפרצת במעיים, בעיקר במעי הדק. המחלה פורצת ברוב המקרים מגיל 6 עד 30. מחלת קרוהן מאופיינת על ידי דלקות חוזרות ונשנות, הידבקויות של חלקי מעי, צריבה בדרכי השתן וחסימות מעיים וכיבים שעלולים להגיע עד לדופן המעי וליצור פיסטולות (פיסטולות הן 'תעלות' המקשרות בין  חללי גוף שאינם אמורים להיות מחוברים, מה שעלול לגרום לזיהומים).  הכיבים גורמים לסימפטומים כגון דם בצואה, כאבי בטן חריפים, בחילות וירידה במשקל. אצל חולים שונים מופיעים סימפטומים שונים, בעוצמה שונה. במקרים רבים נפגע המעי הדק הסופי (Terminal ileum) האחראי לספיגת הברזל מהמזון, וכתוצאה מכך נגרמת גם אנמיה. לרוב מאובחנת המחלה בבדיקת קולונוסקופיה.  מחלת קרוהן מוגדרת ע"י הרפואה האלופטית כמחלה כרונית חשוכת מרפא, אך יש תרופות כמו רמיקייד, יומירה (Anti-TNF) וסטרואידים - העשויות להקל ואף להפסיק את ההתקפים, (תוך יצירת תלות ותופעות לוואי), ולהביא להיעלמות מלאה או חלקית של סימפטומים (באופן זמני). התרופות המבוססות על ה־5-ASA (ראפאסל, פנטסה) או האזופי (תרופות אנטי-דלקתיות או אימונוסופרסוריות) הן טיפול למניעת התפרצויות עתידיות.  לחולים שמצב הדלקת אצלם בינוני עד חמור - מותאמת דיאטה מיוחדת. לחולים שאצלם המחלה מתרכזת במעי הדק, שבו מתרחשת רוב ספיגת המזון - הדיאטה תהיה מחמירה יותר. חולים רבים טוענים שבזכות דיאטה מותאמת אישית הצליחו להחליש את התבטאות המחלה. גם הימנעות מגורמים שונים לדלקתיות במעיים ותמיכה במערכת החיסון העיכולית עשויה מאד לעזור. רבים טוענים (בצדק), שמוצרי חלב גורמים להתקפים ברמה זו או אחרת, מאחר שלרוב גורם החלב לפעילות מעיים מוגברת, מה שלא מומלץ אצל חולי קרוהן.

המכון הבריטי הלאומי לבריאות ולמצוינות קלינית (The National Institute for Health and Clinical Excellence (NICE)), ממליץ על סריקה לאיתור מחלת הצליאק בחולים שאובחנו לאחרונה כלוקים בתסמונת המעי הרגיז (Irritable bowel syndrome) ובתסמונת העייפות הכרונית (Chronic fatigue syndrome).  מצבים רפואיים אחרים שיכולים להצדיק סריקה לצליאק (בגלל הקשר הגנטי לצליאק) הם סכרת מסוג 1 (Type 1 diabetes), אנמיה הנגרמת ממחסור לא מוסבר בברזל (Unexplained iron-deficiency anemia), תסמונת דאון (Down's syndrome), סינדרום טרנר (Turner's syndrome), לופוס (Lupus), ודלקת אוטואימונית של בלוטת התריס (Autoimmune thyroid disease).  הסימפטומים הקלאסיים של מחלת צליאק כוללים שלשול, אובדן משקל (או עיכוב גדילה אצל ילדים) ועייפות ("המשולש הקלאסי"), אך למרות שמחלת הצליאק היא מחלת מעיים בעיקרה, סימפטומים הקשורים למעיים יכולים להיות מוגבלים ואפילו חסרים.  מטופלים מסויימים מאובחנים ע"י סימפטומים הקשורים לספיגה מופחתת של חומרי מזון או ע"י סימפטומים אחרים, שלמרות הקשר הסטטיסטי המובהק שלהם לצליאק - הם אינם קשורים בבירור לתפקוד הלקוי של המעיים.   בהתחשב במגוון הרחב של סימפטומים  אפשריים, "המשולש הקלאסי" כבר אינו הכרחי להצדקת הבדיקה ולאבחון.   ילדים בגיל 9-24 חודשים נוטים לגלות סימפטומים הקשורים למעי ולבעיות גדילה זמן קצר לאחר החשיפה הראשונה למוצרים המכילים גלוטן.  לילדים מבוגרים יותר עלולות להיות בעיות נוספות הקשורות לספיגה לקויה, וגם בעיות פסיכו-חברתיות - בעוד שלמבוגרים יש בדרך כלל רק בעיות של ספיגה לקויה. מבוגרים רבים עם מופע קל של המחלה (או מחלה סמויה) סובלים רק מעייפות או אנמיה.  ייתכן שיופיעו גם כאבי בטן, עוויתות מעיים, התנפחות באזור הבטן (כנראה בגלל תוצרי תסיסה או גזים במעיים) וכיבי פה (אפטות).  ככל שהמעי ניזוק יותר, עולה מידת הרגישות ללקטוזה (סוכר החלב).  עם זאת, מגוון הסימפטומים של הקיבה והמעיים שיכולים להתגלות בחולי צליאק - הוא רחב, ולחלק מהחולים יכולים להיות הרגלי מעיים נורמליים ואפילו נטיה לעצירות. הסימפטומים מיוחסים  תכופות (בטעות) לתסמונת המעי הרגיז (IBS), ורק מאוחר יותר הם מזוהים כקשורים למחלת הצליאק.  לאחוז קטן מהמטופלים בעלי סימפטומים אלה יש למעשה מחלת צליאק, ולכן בדיקת סריקה לצליאק תהיה מוצדקת.  לחולי צליאק יש סיכון מוגבר ללקות באדנוקרצינומה ובלימפומה של המעי הדק.  רמת הסיכון יורדת לרמה נורמאלית בעקבות תזונה מתאימה.   מחלת צליאק הנמשכת לאורך זמן עלולה להוביל לסיבוכים אחרים, כמו  כיב של המעי הריק (חלקו האמצעי של המעי הדק), והיצרות/כיווץ של המעי כתוצאה מהצטלקות.  השינויים במעיים מובילים לספיגה לקויה של חומרי מזון, ושל מינרלים וויטמינים מסיסי-שומן כגון הויטמינים A,D,E, ו - K.  הספיגה הלקויה  של פחמימות ושומנים עלולה להוביל לירידה במשקל (או להפרעות גדילה אצל ילדים), לעייפות ולחוסר אנרגיה.  אנמיה יכולה להתפתח במגוון דרכים:  ספיגה לקויה של ברזל יכולה לגרום לאנמיה של חוסר ברזל;  ספיגה לקויה של חומצה פולית וויטמין   B12עלולה לגרום לאנמיה מגלובלסטית (Megaloblastic anemia (, המאופיינת בנוכחות של תאי דם גדולים;  ספיגה לקויה של סידן ושל ויטמין D ויתר פעילות של בלוטת יותרת התריס (Compensatory secondary hyperparathyroidism) הנגרמת מכך עלולה לגרום לאוסטיאופניה (Osteopenia - ירידה בכמות המינרלים ובמסת העצם) או לאוסטיאופורוזיס (Osteoporosis - בריחת סידן, היחלשות העצם והגברת סיכון לשברים בשל פריכות העצם) .  לאחוז קטן (10%) מחולי צליאק יש הפרעות בקרישת הדם עקב מחסור בויטמין K ויש להם סיכון מוגבר  לדימום חריג/אבנורמלי. לעיתים מתלווה מחלת הצליאק גם לצמיחת יתר של חיידקים במעי הדק, שעלולה להחמיר את הספיגה הלקויה, או לגרום לספיגה לקויה כתוצאה מטיפול אנטיבקטריאלי. 

מחלת הצליאק קשורה למספר מצבים רפואיים אחרים.  במקרים רבים לא ברור אם מחלת המעיים הנגרמת ע"י רגישות לגלוטן היא הגורם להם, או שלמחלת הצליאק ולמצבים הרפואיים האלה יש גורמים משותפים או נטיות משותפות.  אצל 2% מהחולים בצליאק יש מחסור בנוגדני אנטי גליאדין (IgA). לעומת זאת, מחלה זו כשלעצמה (מחסור ב- IgA)   מגבירה פי עשר את הסיכון ללקות בצליאק. מאפיינים נוספים של מחסור ב- IgA הם סיכון מוגבר לזיהומים/דלקות ולמחלות אוטואימוניות.   

מצבים רפואיים הקשורים למחלת הצליאק:  

* דרמטיטיס הרפטיפורמיס (Dermatitis herpetiformis) - מחלת עור מגרדת זו מקושרת לאנזים טראנסגלוטמינאז (Transglutaminase) ומאופיינת ע"י שינויים במעי הקטן, הזהים לאלה של מחלת הצליאק.

* הפרעות נוירולוגיות:  אפילפסיה, אטאקסיה (Ataxia - בעיות שליטה בשרירים /קואורדינציה), מיאלופתיה (Myelopathy - פגיעה בעצבי עמוד השדרה) נוירופתיה היקפית (Peripheral neuropathy  הפוגעת במערכת העצבים ההיקפית), וסכיזופרניה, - כל אלה מקושרים למחלת הצליאק, אך רמת הקשר ביניהם עדיין נתונה לויכוח. 

* הפרעה בגדילה ו/או עיכוב בהתפתחות המינית בילדות המאוחרת עלולים לקרות גם ללא סימפטומים בולטים של הפרעות במעיים וללא תזונה לקויה באופן חמור.  לרוב, האבחון של הפרעה בגדילה כולל סריקה לצליאק.

* הפלות וחוסר פוריות קשורות אף הן למחלת הצליאק.

מצב של יותר מ- 15 פליטות גז ליום מוגדר כבעיית גזים.  בעיה זו היא לרוב תוצאה של פעילות מטבולית מוגברת של חיידקים יחד עם יצירת גז ע"י פטריות (המייצרות פחמן דו חמצני) או ע"י חיידקים.  לדוגמה, החיידק קלוסטרידיום מייצר הידרוגן סולפיד, מתאן וחומצה בוטרית ( Sulfurated hydrogen, Methane, Butyric acid), פרוטאוס (Proteus) מייצר אמוניה, ואי קולי מייצר חנקן ומימן.  טיפול שטחי לטווח קצר:  תרופות נגד גזים במעיים כגון ארדיכולן (Ardeycholan), קריאון (Kreon), או טיפול הומיאופתי כגון ליקופודיום (Lykopodium) ומומורסיקס (Momorsyx).  הטיפול המעמיק מתמקד בגורמים.  אם הסימפטומים מופיעים בסמוך לארוחה, נראה שהגורמים הם צמיחת יתר של חיידקים, או אירופגיה (Aerophagia - בליעת אויר בזמן הארוחה על רקע נפשי), או מחסור בדיסכרידאזות (אנזימים המפרקים די-סכרידים), בנוסף למחסור במיצי קיבה.

צרבת היא רפלוקס (החזר קיבתי ושטי) של תוכן הקיבה לוושט, הקורה בעיקר בזמן שכיבה, התכופפות, לאחר ארוחה, ולאחר צריכת אלכוהול או ניקוטין.  לרוב לא ניתן לאבחן גורמים אלה במסגרת בדיקות הצואה האבחנתיות הקיימות, אלא בעזרת בדיקות אחרות כגון הדמייה, גסטרוסקופיה ובדיקה פיזית, - אך ניתן לשלול באמצעותן גורמים אפשריים כגון הידבקות בה. פילורי, רמת חומציות נמוכה בקיבה, ובקע בסרעפת (Hiatal hernia)./ ניתן לאבחן את הגורמים למצב זה , כגון בקע בסרעפת ו..., באמצעות בדיקות הדמייה, גסטרוסקופיה ובדיקה פיזית.  בדיקות הצואה האבחנתיות הקיימות יכולות לשלול גורמים אפשריים נוספים, כגון הידבקות בה. פילורי ורמת חומציות נמוכה בקיבה.

שלשול מוגדר כיותר מ-3 יציאות ליום.  למצב זה קיימים גורמים אפשריים רבים:  חיידקים אנטרופתוגניים (מחוללי מחלות במעיים), וירוסים, פרזיטים, פטריות, אלרגיות ורגישויות מזון, לחצים סביבתיים, מתח נפשי/רגשי, עיכול לקוי/ספיגה לקויה, רמה גבוהה של מיצי מרה, וגורמים רבים נוספים.  פעמים רבות קשה לקבוע מהו הגורם, למרות שבדיקות האבחון מקיפות.   שלשול הוא לרוב בעיה שחולפת מעצמה, ומבטאת את יכולת הגוף לטהר את עצמו.  טיפול:  אם השלשול נמשך יותר מ- 3 ימים יש להעלות את החומציות  של פלורת המעיים (ע"י תכשירים פרוביוטיים),  ובנוסף לשפר את מצב המעי ע"י נטילת חומרים סופגי רעלים כגון פחם (Charcoal), מעכבי תנועה (כגון אימודיום), וע"י מתן נוזלים (עם אלקטרוליטים).  עם זאת, הטיפול חייב להתמקד בגורמים.

עצירות מוגדרת כמצב של יציאות לא תכופות (פחות מאחת ליום), או של צואה קשה, או שהטלתה גורמת קושי או כאב. תכיפות היציאות משתנה בין אנשים שונים ועל כן לא ניתן להגדיר בדיוק מהי תכיפות תקינה.  עצירות שמתפתחת אצל אדם שיציאותיו היו תקינות קודם לכן, עלולה להצביע על מחלת מעיים ומחייבת בדיקה. ניתן לטפל בעצירות מתמשכת באמצעות תזונה העשירה בסיבים תזונתיים, ובאמצעות משלשלים (עדיף להיעזר במשלשלים טבעיים ולזמן מוגבל, אנא התייעץ איתנו לקבלת המלצות) חוקן והידרותרפיה (Colon hydrotherapy).

הטיפול מתמקד באיתור האלרגן/ים.  מומלץ לעבור בדיקות דם:  בדיקת הכמות הכללית של נוגדני IgE בדם כנגד אלרגנים במזון או באוויר, �